רביב דרוקר: עדיף להמשיך להיות עם הלוזרים שאומרים את האמת

רביב דרוקר
|
ב' ניסן התשע"ה / 22.03.2015 12:27
רביב דרוקר, הפרשן הפוליטי של חדשות10, טוען שהעיתונאים תומכי נתניהו רוקדים מאז הבחירות משמחה לאיד אחרי שהסתירו מהציבור את עמדותיהם • “אני מעריך בזהירות שעמית סגל מצביע ל’בית היהודי'”

כנציג המנותקים, היהירים, חבר בבועה התל אביבית (דירה שכורה) אני עדיין בשלב האבל, שמקשה עליי לנסח מאמר של ממש. רק פירורים של מחשבות ראשונות. תסתדרו.

או קיי, אנחנו מנותקים, גרים בתל אביב, לא הבנו כמה העם אוהב את ביבי, אבל ראש הממשלה בעצמו חשב ביום הבחירות עד השעה 20:00 שהוא מפסיד.

שרי ליכוד בכירים, מסילבן שלום וצפונה, הסבירו בשיחות סגורות בשבועות לפני הבחירות איזה הפסד מהדהד עומד לנחול הליכוד. מנותקים שכמותם.

ציון אמיר חזה 30 מנדטים למחנה הציוני. רון קופמן צפה 26-19 למחנה הציוני. כולם מנותקים. מבקר הטלוויזיה של ‘הארץ’ כתב שזה לא היה קורה לכתב הפוליטי (המצוין) של ערוץ 2, עמית סגל. הוא מחובר להתנחלויות, לעם. אבל סגל חזה ניצחון של 4 מנדטים למחנה הציוני על הליכוד.

11 סקרים שפורסמו 4-5 ימים לפני הבחירות חזו פער ממוצע של 4 מנדטים לבוז’י. אף סוקר לא חזה משהו אחר.

חבורה של מתנשאים.

מתברר כי ההתנתקות וההתנשאות הזאת לא רק מנעו מאיתנו לחזות את התוצאות, הם גם אלו שגרמו להפסד של הרצוג ולבני. המחנה הציוני ניהל קמפיין מתנשא, שדן בבעיות שלא מעניינות בכלל את ערי הפריפריה הליכודניקיות – דיור, יוקר מחייה, סייעות בגני ילדים וזקנים עניים, בעוד הליכוד השכיל לגעת להם במצוקות היום יום – איראן, דאע”ש, הערבים על הגדרות. הגיוני.

חוץ מזה, לבני והרצוג הם אשכנזיים שגדלו עם כפית זהב בפה, בעוד נתניהו, יעלון ושטייניץ עלו ברגל מפולין כשרק כותנתם לעורם. ברור.

אה, כן ויש את ה”מסע התקשורתי נגד ביבי פעל כבומרנג”. באמת נתניהו ועמדותיו נחסמו בתקשורת באופן בוטה. ביבי דיבר 1,450 דקות בתקשורת בשבוע האחרון (זה שווה ליום שלם, 24 שעות שידור) בעוד יריבו הושמע חצי מזה (נתוני ‘יפעת’).

חדשות 2 שידרו עימות מאולתר בין הרצוג לנתניהו שלושה ימים לפני הבחירות, כשהרצוג נראה כמו חגב מסכן ועלוב אל מול ‘האח הגדול’ נתניהו. אם היו עושים את זה לביבי, בשלב הזה ערוץ 2 היה בשלב של כינוס נכסים.

מאז הבחירות רוקדים העיתונאים תומכי נתניהו משמחה לאיד.

העיתונאי קלמן ליבסקינד פרסם בפעם האלף ב’מעריב’ את אותו מאמר נגד התקשורת השמאלנית. זו פרנסה לכל החיים.

לאראל סגל מותר לשנייה וחצי להיות מספר 11 ברשימת הליכוד ולאחר מכן לחזור לשדר כאילו כלום. חנוך דאום יכול להתהדר בחברותו עם נתניהו ולאייש פאנלים פוליטיים מכובדים (בהם יתבכיין על כך שלימין אין ביטוי).

ינון מגל ושרון גל יכולים לעבור מהתקשורת לרשימות ימין בלי יום צינון, הכול בסדר.

הכתב הפוליטי (המצוין) של חדשות 2 תקף את העיתונאים שהביעו עמדה נגד נתניהו בטויטר. תתפקדו כבר וזהו, הוא אמר. אני מעריך בזהירות שסגל מצביע ל’בית היהודי’. אני מוכן גם לנחש שיש לו מחשבות ותחושות מאוד עזות בקשר לזה. איזה מודל עדיף לצופה ההדיוט – הכתב שממש רוצה שהימין ינצח, אבל מסתיר מהעולם את עמדתו, או הכתב שמודה בהעדפתו ומדווח על המציאות מהמקום החשוף הזה?

באחת ההפסקות בליל הבחירות הארוך, אחרי שאנשי הימין סיימו לקונן שהתקשורת רצתה בהפסדו של נתניהו, כאילו מדובר בפשע נגד האנושות, יצאנו לשיחת חולין קצרה.

קובי אריאלי אמר שבניגוד אליכם, חנוך דאום ואני יודעים באמת מה קורה בבית משפחת נתניהו, כי אנחנו קרובים, וזה פי מאה יותר חמור ממה שאתם חושבים. נדמה היה לי שדאום מהנהן בהסכמה. עניתי לו שזה מאוד יפה שבשידור אתה תוקף אותנו בברוטאליות ופה אתה אומר את זה.

אריאלי עשה פרצוף של – טוב, אתה יודע מה יקרה לי אם אגיד את האמת בשידור ואני חשבתי לעצמי האם עדיף להמשיך להיות עם הלוזרים שאומרים את האמת או עם הוינרים שמדברים בהפסקות הפרסומות.

• מתוך הבלוג של רביב דרוקר: http://drucker10.net