לפני שאספר לכם מה יש לי לומר, אספר לכם מי אני.
כ-15 שנים אני לומד כאברך בישיבה ליטאית חשובה, אולי אם הישיבות הליטאיות, לפחות בירושלים. אני אב ל-7 ילדים.
את עצמי אני מכנה כחרדי מן המניין, ולא רק בגלל שכך אני חושב על עצמי, אלא גם בגלל שאני מיישר קו עם ההלכות החברתיות שבמגזר: אין לי טלפון לא כשר, ואין אינטרנט בביתי.
ועכשיו לתוכן לשמו התכנסתי, אני ועטי.
אולי אתחיל מהסוף: אני לא מתכוון להצביע לאף מפלגה בבחירות הקרבות.
כל חיי חונכתי שהצבעה למפלגות הינה “הוראה הילכתית” ו”צו שעה” שהתקבלה והתפרסמה על-ידי גדולי הדור.
ואכן, כל חיי כאשר הייתי ניגש אל מאחורי הפרגוד, הייתי מרגיש כגנרל, או לכל הפחות כחייל מצטיין, המבצע בנאמנות את אשר הטילו עליו, ובפעולתו הוא מציל את הדור מאבדון.
אך עם הזמן התפכחתי. או ליתר דיוק: בוחשי הפוליטיקה החרדית וכל המעורבים בהם (בלי יוצא מן הכלל) – האירו את עיני.
שכן, אם עד היום היו כמה מפלגות חרדיות שכל אחת טענה לכתר, כיום כל אחת גם פוסלת את חברתה. אני לא מתכוון לקחת חלק באנדרלמוסיה הזו.
יהיו שיגידו: “אל תתייחס לאנשים הפשוטים” – אבל מה יהיה עם הרבנים?
ובכן, הרב של אתמול שהיה מתכבד בשולחן מזרחו של גדול הדור זצ”ל, כיום הוא בכלל לא תלמיד חכם וכל מעשיו לשם כבוד ויצר הרע.
והתופעה הזו שרבנים משתלחים ברבנים – חצתה גבולות ומגזרים.
גם הרב של אתמול, שהיה אחד מהמבינים ביותר בתורת הקבלה, שלא נדבר על ש”ס ופוסקים, כיום הוא ממודר מישיבות המועצת, תלמידיו ‘עפים’ מהכוללים, והוא מתקרא בשפת הקהילה כ”זקן ממרא” וכ”קיצוני טיפש”.
ואין פוצה פה ומצפצף.
לא יצאה ולו הודעת גינוי אחת מהגדולים שבמפלגה, על הפגיעה בגדול אשר במפלגה האחרת.
שב ואל תעשה עדיף
בכלל, זה מפעים לראות עד להיכן הגענו. כל אחד מרגיש שהוא בעל הבית על החרדיות ועולמה. כל אחד מרגיש את ה’לשם שמים’ זועק מתוכו, ואת העבודה הזרה הזועקת מתוך חברו.
ראיתי גם ראיתי את החוברת שנכתבה בשפה צחה אודות “הרשע” שהעיז לעזוב את מפלגתו. ראיתי את כל הנכתב והנאמר, את הארס והשנאה, ואת החרפה והכלימה ואני שואל את עצמי – נניח שהדברים נכונים. מה עם לשון הרע? מהו ההיתר להפיץ בעשרות אלפי עותקים מסמך שלא מגובה בראיות “ולרצוח” את אופיו של אדם שבחר לפנות את כסאו לטובת מפלגה אחרת?
היכן התורה והיכן ההלכה? “לשם שמים” נוכל לזעוק? “למען עולם התורה” נוכל לטעון?
מדהים היה שמוע את דרשות הרבנים ונציגיהם במגזר, שלא מפסיקים לטעון ולדרוש ערכים של בן אדם לחבירו מחד, ומנגד לספוג את כמות הרכילות, הלשון הרע, השם הרע, ושאר העברות הבוקעות לאוויר העולם, בקצב שלא היה מבייש עוכר ישראל, או כל מושמד אחר הזולל חרדים לתיאבון.
כל עוד היתה כל מפלגה טוענת שהיא האמת, הייתי חש את הצורך לפסוק מהי האמת שלי ולתמוך בדרכה. אך כאשר כל מפלגה מוסיפה לטעון כי לא זו בלבד שהיא האמת הצרופה, אלא שחברתה היא השקר בהתהוותו – הכיצד אוכל לבחור את אחת מהם, הרי אולי בחירתי היא השקר האמיתי?
ואשר על כן נותר לי רק להיאחז בתורה האמיתית (לא זאת שמוכרים לנו בתקופת הבחירות), הפוסקת: “במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב”.
ועוד למדונו חז”ל שכאשר לפנינו לאו הכרוך במעשה אקטיבי ומנגד ישנו לאו שאין בו מעשה, הרי שההוראה היא “שב ואל תעשה עדיף”.