פוניבז’: לאיזה רב אני אלך עכשיו?

מיכאל נכטילר
|
י"ט שבט התשע"ה / 08.02.2015 20:39
מיכאל נכטילר ‘משיב’ באתר אקשיבה, מתמודד עם צעיר שלא יודע כיצד ‘לעכל’ את פרשיית פוניבז’: “לאיזה רב אלך עכשיו? במה להאמין”? • “לא פשוט לבן בוגר לגלות שאביו אינו מושלם, ולא פשוט לתלמיד לגלות שרבותיו אינם מלאכים”

בא לי לבכות, בא לי להתנתק, אני כבר לא יודע מה לחשוב. הציבור שלנו – שאני חלק ממנו – מגלה לי פתאום פנים כל-כך מכוערות שאני כבר לא יודע מה לחשוב.

המחלוקת הזאת, הצורה שבה אנשים מתנהגים, אני לא יודע מה לומר לעצמי – בעיני זה פשוט לא נתפס. איך אנשים שמתנדבים בזק”א או תורמים ליד אליעזר מצליחים בכלל להרים יד האחד על השני.

ומה ההצדקה לכל זה? מריבה על שטחים, כסף, שליטה. לאיזה רב אני אלך לשאול עכשיו, במי להאמין?

יוסף.

תשובה

יוסף היקר,

בא לנו לבכות, בא לנו להתנתק. אינך לבד, אלפים אלפים של יהודים רואים את התמונות, שומעים את הקולות, ובוכים, והמומים, ושואלים את עצמם “הכיצד”?

השאלה כאן היא כפולה ומכופלת: כיצד בני תורה, בחורים שחונכו במוסדות חשובים, שגדלו בבתים בהם חינכו ליראת שמים ואהבת הבריות, כיצד הם מתדרדרים למעשים ולהתנהגות כזו?

והשאלה הגדולה עוד יותר, והכאב הגדול, כיצד אני מוצאים תלמידי חכמים, אלו שאמורים להיות דומים למלאך ה’ צבא-ות, כיצד אנו מוצאים אותם בתוך הקלחת הזו, המעוררת בנו שאט נפש? ושאלה זו זועקת מתוך סיומה של שאלתך “במי להאמין?”

נדמה שהפתרון הקל הוא לומר “והמשכיל בעת ההיא ידום”, ו”אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה, שמא סלקא דעתך (האם זה ספק בעיניך שהוא עשה תשובה?) אלא ודאי עשה תשובה”.

אך אני ואתה ועוד אלפים אלפים יודעים שמציאות מתמשכת החוזרת ונשנית מצריכה אותנו להסתכל לה בעיניים ולהבין. לבחון אותה, ללמוד את מקורה ולהסיק מלימוד זה לעצמנו, לחשבון הנפש שלנו.

אפרוש לפניך כיצד אני עונה לעצמי, בתקווה שזה ישקיט במשהו את סערת לבך המוצדקת, ואולי גם נוכל שנינו לתרום לעצמנו ולסביבתנו להימנע מתופעות אלו.

נקודה ראשונה שכל כך בולטת בסיפור הזה היא כוחה של המחלוקת. זו שיכולה להתחיל בגחל עמום אחד לפני שנים, ולגדול ולגדול למימדים שאף אחד לא צפה, אף אחד לא חשב ואף אחד כבר לא מצליח להשתלט על האש.

חז”ל אומרים ש”כיוון שניתנה רשות למשחית להשחית, אינו מבדיל בין צדיק לרשע”. נדמה לי שהמחלוקת הבוערת מקיימת בדיוק את זה. מכיוון שהיא מתחילה להשחית, תחילה משחיתה את המשועממים מחפשי האקשן, ואחר כך מלחכת בבתי המדרש, ואכן, לעיתים גם אינה מבדילה בין צדיק לרשע.

התרגום הראשון שאני ואתה צריכים לתרגם למעשה את כאב הלב האיום מול התופעות הללו הוא להתרחק מהאש הזו וממדורות דומות לה. לכבות כל גחל קטן של מחלוקת עוד בהיותו צעיר, ולהיזהר זהירות מופלגת מלהתקרב לכל אדם או מקום העוסקים בכך.

אין אפוטרופוס לזה, את כולם היא יכולה לתפוס, אינה מבחינה בין צדיק לרשע.

קשה להבין, קשה להסביר, כואב עד אימה, אבל הלקח ברור. לנו אסור להיות שם. לנו אסור להכוות באש הזו.

נכנסים לחדר אחד

לקח נוסף צומח מהמענה לשאלה שכולנו שואלים “כיצד זה מתדרדר לכך?”, או כפי שניסחת זאת היטב “בעיני זה פשוט לא נתפס”.

אולי ניתן להדגים זאת כך: ישנו בעולם מודל של ניסוי חברתי בו מכניסים קבוצת אנשים לתוך בית מרושת במצלמות, ומנתקים אותם מהעולם למשך תקופה.

הניתוק הזה גורם לאנשים להתעסק בתוך עצמם באופן אובססיבי ולהפוך דברים חסרי חשיבות לעניינים גדולים שיש “למסור עליהם את הנפש”. וכך מקבל הצופה מנה גדושה של צפיה במריבות וסכסוכים שבעולם שבחוץ נראים הזויים לחלוטין, אך כאשר אתה נמצא בבית סגור ומנותק הפרופורציות מתעוותות לחלוטין.

וכמו במשל, כך בנמשל: אתה עומד נפעם מהטענות של הצדדים, מהעוצמה והגודל שהן תופסות בתוך עולמם של הבחורים והאנשים המעורבים במחלוקת הזו, וכפי ששאלת “מה ההצדקה לכל זה?” – ונדמה שהם כביכול בנו לעצמם איזו בועה שאנחנו צופים בה מבחוץ ולא מבינים איזה “סרט” הם יצרו לעצמם?

ויש לי תחושה שאם כל אחד מהאנשים המוכשרים הללו היה לרגע יוצא מתוך “בית הבועה” שהוא יצר לעצמו, ומתבונן על עצמו מבחוץ, בחשבון נפש נוקב ואמיתי, הוא היה מקיא ומגחך גם יחד.

את התחושה הזו כדאי שאנחנו, אלו שמחוץ לבית, ניקח לתשומת לבנו ונזהר שלא ליצור עוד “בתי בועה” שכאלה. לבחון את עצמנו במבט מבחוץ מדי פעם, ולראות האם ישנם דברים שבהם איבדנו פרופורציות? האם נכנסנו לאיזה “סרט” מנותק מהעולם האמיתי שבחוץ?

יכולתי כאן לסיים את כתיבתי אליך. אלו שני הלקחים המרכזיים שאני מהרהר בהם מול המראות הללו, ואני בטוח שתוכל לקחת אותם לחייך ולהרבות טוב וקידוש שם שמים.

מצא לך מלאך

אלא שסיימת במשפט נוקב, ואולי צועק, שלא אוכל להתעלם ממנו: “לאיזה רב אני אלך לשאול עכשיו, במי להאמין?”. האמון שנשבר זועק כאן, ואני שומע את התום החיובי של מי שהעריץ, העריך והאמין, ואמונו נשבר.

יוסף היקר, חז”ל אומרים “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא אם דומה הרב למלאך ה’ יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו”, יש דמויי מלאך מסביב. אם רב כבר אינו דומה למלאך בעיניך, חפש אחרים. הם קיימים, הם שם, ועליך מוטל לחפש את מי שדומה בעיניך למלאך שתוכל לשתות תורה מפיו. הוא מחכה לך קרוב, בהישג יד.

“לעשות לך רב” אינה המלצה לקריאה בעיתון וקיום המלצות כתביו. לעשות רב היא המלצה לחפש את המתאים לך, את דמוי המלאך שלך, וממנו לקבל תורה, וממנו ללמוד.

ואלו שאינם כאלה? שמי שרואה בהם דמויי מלאך, שיעשה אותם לרבותיו, אך אתה לא מחויב בזה.

אך זכור, גם לאחר שאתה בוחר רב שנדמה בעינך כמלאך, הוא אינו מלאך גמור. רב הוא אדם, אמנם נעלה, אך אדם. “אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”, אינה סיסמה ערטילאית, אלא אמירה ברורה שגם לצדיקים יש יצר הרע, גם הם יכולים להיכשל, גם להם יש מידות עליהם הם צריכים לעבוד, ואנו צריכים כאנשים בוגרים להיות מוכנים לכך, מבינים זאת, ומוכנים לקבל תורת חיים מאדם חי, לא מלאך, לא שרף, אדם שנלחם את מלחמות הייצר, ולרוב מנצח, ולעיתים נדירות מפסיד.

לא פשוט לבן בוגר לגלות שאביו אינו מושלם, ולא פשוט לתלמיד לגלות שרבותיו אינם מלאכים, אך אם עדיין הם רק דומים למלאכים בעינינו – נבקש אנו תורה מפיהם, נעריץ, נעריך ונלמד את הטוב.

כאב אמיתי מורה על גוף חי. ושאלה כואבת מורה על נפש חיה. ואני בטוח שעם הנפש החיה שבוטאה בשאלתך תוכל למצוא מורה ורב, להתגדל ולעשות הישר והטוב בעיני ה’.

אשמח כמובן להמשיך להקשיב לשאלותיך,
בהערכה ובידידות
מיכאל

פורסם גם ב’אקשיבה’