קצב החיים נעצר באחת.
מצאתי עצמי בלב ליבו של כביש תל אביבי סואן. סחטתי את דוושת הגז בתקווה להספיק את הירוק ברמזור המהבהב, טרם יתחלף לאדום ויגזול ממני דקות נוספות בעיר בה אין דקות נוספות.
ואז היא הגיעה.
כמו משום מקום נשמעה לפתע הצפירה הישראלית המסורתית. מה שלא הצליחה דוושת הבלם, עשתה הצפירה. האטתי, ועצרתי את רכבי.
היה זה מחזה מפעים.
תנועה אדירה של כלי רכב נעצרה באחת. העיר כמו קפאה על מקומה. בצדי הכביש נעמדו הולכי רגל בפוזה שמזכירה את התיאורים ממכת-חושך. על הכביש עצמו נעמדו נהגים על יד רכבם בדממה מופתית ומוזרה משהו לתרבות המקום. הרמזור נצבע בירוק שוב ושוב, אך הנהג הישראלי הטיפוסי עשה עצמו כעיוור צבעים. “לו יכלו הרמזורים לדבר” – גיחכתי.
נעמדתי כמותם.
אולי מחשש חילול-השם, אולי מחשש חילול שמם של הנספים. כך או כך, נעמדתי. המחשבות שחלפו בראשי לא עמדו לרגע.
רכבות משא – המלאות בדרך כלל בבהמות – עמוסות בני אדם בדרכם האחרונה. ילדים נחטפים באכזריות מהוריהם. הורים נקרעים ברשעות מילדיהם. יהודי ישיש מופל ארצה ומושפל יותר מהעפר עליו הופל, כשברקע קול צחוקו של השטן. גדרות תיל ארוכות מקיפות שלדים חיים – כאילו יש בכוחם לברוח. כאילו פועם בקרבם הרצון לברוח. כביש האספלט עליו עמדתי, מעולם לא היה שחור יותר.
חצי דקה של דומייה עברה. חצי דקה נותרה.
חשבתי לתעל את הסיטואציה שנוצרה על מנת להפיק לקח. ללמוד מוסר השכל. מה מוטל עלי לעשות כעת – האם להחוויר ממחשבות העבר או דווקא להסמיק מצפונות העתיד? האם להתמקד בקרבנות השואה שאינם כבר בינינו, או שמא בקרבנות השואה שעדיין איתנו?
ואז הכתה בי ההכרה.
היטיב להגדיר אחד מרבותינו הראשונים את חיינו כאן כ-“סוס שוטף במלחמה”. אותה בהמה אשר דוהרת קדימה בעת מלחמה כאילו אין מולה חייל וחרבו שלופה בידו.
שגרת ימינו דוהרת ואצה קדימה. סליחה אדוני, לאן? – “לא ממש חשוב”. למה? – “למי אכפת”. כמה? – “נו באמת…” עד מתי? – “עכשיו כבר ממש הגזמת עם השאלות”.
אנשים נחפזים. אצים. רצים. נוהרים. דוהרים. חוטפים מכל הבא ליד. לא מישירים מבט. עצירה, ולו לשנייה אחת, תגרום לנו לדרוך על עקבותיהם של חברינו, שכנינו, ידידינו – חלילה.
דקה דומייה עברה.
שניות מועטות יחלפו והחיים יחזרו למסלולם. צפירה נוספת נשמעה, הפעם של נהג מרוגז. טוב נו, עקפו אותו. אפשר להבין. טרטור מנועים מילא את החלל. הריצה ממשיכה בדיוק מהיכן שפסקה לפני דקה.
מיאנתי להיכנס לרכבי ולהמשיך בנסיעה, בריצה. הבטתי בשעוני במאמץ לגייס לי ולו דקה אחת נוספת של עמידה באמצע החיים. כמה רציתי להמשיך לחשוב, להתבונן, להתייעל.
“אלוקי, חייב אני כעת להמשיך בדרכי” – נשאתי תפילה חרישית – “אך אנא, תן לי הזדמנויות נוספות שכאלה במרוץ החיים הפרטי שלי”.
הייתה זו תפילת-העמידה שלי.