מדוע לא אסכים להיבחר לכנסת?

אני שומעת וקוראת על הוויכוח הענייני שבין המצדדים בישיבת נשים חרדיות בכנסת לבין אלו המתנגדים, והייתי רוצה להביע דעתי בעניין, כאשה שעשתה פריצת דרך משמעותית בתקשורת החרדית, בהיכנסי לשדר ברדיו ‘קול ברמה’, שמשך שנים סגר דלתותיו בפני נשים.

כשהציעו לי לפני כשנה וחצי להגיש פינה להורים ביום שישי בבוקר, חשבתי לעצמי אם הדבר נאה.

האמת שעניתי לעצמי שלא.

הערכתי מאוד את רדיו קול ברמה, ששמר עד אז על הצביון החרדי שלו כמדיר רגלי נשים ומרחיקן משורותיו. ולא הערכתי זאת מכיוון שמישהו הצמיד אקדח לרקתי, אלא כי למדתי מאז ימי ילדותי וינקותי שבת מלך מקומה פנימה (ואין זו בושה!).

לאחר מחשבה הגעתי למסקנה שמכיוון  שהרדיו מחויב להכניס אישה, ומאחר שאני אישה לא צעירה ודברי מכוונים להורים ואחר-כך לילדים, וכל המטפל באלו יודע שילדים ונשים מקבלים יותר ממטפלות נשיות מאשר מגברים (זו הסיבה שרוב הגננות בעולם הן נשים, כמעט אין גננים וכך גם רוב היועצים והמטפלים הנפשיים הם נשים) – מכיוון שכך, החלטתי לקחת על גבי את המשימה.

לקחתי על עצמי, והיום אני מגישה פינה להורים וגם תכנית לילדים (אם אתם שואלים אותי לדעתי, היה מתאים יותר ליצור יום מיוחד לנשים, או שעות מסוימות לנשים, או רצועה יומית לנשים בלבד. אלא שכולנו יודעים שיש אילוצים…).

משעה שנכנסתי לקול ברמה, קבלתי על עצמי החלטות: לא לשיר בשידור ולא פיסקה אחת, דבר האסור מכל וכל; לא להצטעצע בדברי; לא לצחקק; לא לנהל שיחות קולניות מידי, דברים שהגברים שבחבורת השדרנים בכל תחנה עושים ללא הנד עפעף.

רק לאחר שהבנתי את הקונספט שהצבתי לעצמי, הסכמתי לעשות את הדבר ואני חושבת שגם לדעת הקיצוניים שבחבורה – מוסיפה ישיבתי שם, אף אם אני אישה ואולי דווקא בשל כך, אך כבוד לתחנה.

הכנסת אינה מקום שקל לשבת בו בצנעה, בבטחה ובהסתרה.

הכנסת הוא מקום “צעקני” מטבעו, הוא מקום “דעתני” מטיבו, הוא מקום שמעורבים בו נשים וגברים יחד, המשוחחים, מצחקקים ובעיקר צועקים זה על זה, ורבים בלא כל הפרדה בין דת גזע למין.

מלכתחילה היינו אנו, החרדים, אמורים להדיר רגלינו ממקום כזה לחלוטין, גם לגברינו ולנערינו אין מה לעשות שם.

במצב הקיים, שאנחנו שם, אין זה משנה כלל מי מאתנו יושב שם. כי בלאו הכי אם אנו חרדים, הלא בראש ובראשונה נשמעים אנחנו לרבנינו. כך, שאין זה משנה אם הנציג שיושב בכנסת ומעביר את הדברים, הוא זה או אחר.

איש ממצביענו אינו בוחר מנהיג. אנו בוחרים מפלגה, גם אם המנהיג אינו לרוחנו.

אז מה זה משנה, בעצם, מי יאמר את הדברים?

אם כן, לשם מה לנו, הנשים, להכניס את עצמנו בכלל למקום הזה, שבלאו הכי לא נוכל לומר בו כל מה שעולה על דעתנו.

ובנוסף, מאז ומעולם היינו אנחנו, הנשים, יושבות בית ודואגות לשמירת צניעותנו (גם זו לא בושה!). עלינו לחשוב ולחשב לעצמנו: האם אפשרי הדבר לשבת בכנסת בשקט, מבלי לצעוק, מבלי לטעון בקול גדול את טענותינו (ראו ערך סתיו שפיר מהעבודה)?! האם אפשרי לשאת דברינו (ולהישמע) בעדינות וברוגע כיאה לנשים, בעת שהכנסת בוחשת ורועשת ורוגשת ללא מעצורים? הלא זה אוטופי לחלוטין!

מה שבעלי אמר

היום זו בושה להודות ולומר:

-אני עושה מה שבעלי אומר!

-בת מלך מקומה פנימה!

-אני עקרת בית!

אבל מה לעשות שזו האמת ברוב הבתים החרדים, זו המסורת שהעברה מאב לבן. אצלנו יש מוסכמות, יש חלוקת תפקידים לפעמים ברורה והחלטית, גם אם לא מוצאת חן בעיני מישהו. כך למדנו. לתוך זה נולדנו. זו עובדה וקשה לשנותה, וביננו, בשביל מה לשנותה?

גם נשות הקריירה שביננו, הן הרבה יותר מכך נשות משפחה ברוך ה’ (ובואו נפסיק להתבייש גם בכך!)., עדיין לא הוכח שקונספציה אחרת שווה יותר, וזאת בהשוואה למהפכה הפמיניסטית שלא הביאה לתוצאה ברוכה במיוחד.

בנוסף לכך, דווקא ביושבנו על כס מלכות, אנו כמהות להיות לבושות כמלכות.

ואז, הפאה שלראשנו מתארכת, החצאית מתקצרת ולבסוף, מה השוני הגדול ביננו לבין צרינו?

אני אינני מהשתקנים,

אינני מהצנועים ביותר,

אינני מאלו הסבורים כי כול דיבור באישה ערווה.

ובכל זאת אני פונה אליכן, נשים:

כמהות להשמיע מה שיש לכן לומר?

השמיעו את קולכן באופנים אחרים.

מי צריך אתכן בכנסת?

שם בלאו הכי אין מקשיבים…

• מנוחה פוקס – סופרת, כתבת עיתונות, מטפלת משפחתית ומגישת תכניות ברדיו קול ברמה