במחנה ישי לא שוכחים את הסיפור העצוב של אברשה

שרי רוט
|
י"ג חשון התשע"ה / 06.11.2014 14:17
מדוע קפץ מרגי ואיך דרעי הרגיע אותו • ומה ענו לטיבי כשהתעניין אם אין מרכיב שלישי ביהדות התורה • קריאת האחדות של יו”ר ש”ס גרמה לאנשי ישי ללחוץ על ‘עצור’ ולחשב מסלול מחדש • שרי רוט עם 10 נקודות בשולי השבוע הפוליטי שהיה

1 את האווירה העכורה ניתן היה כמעט למשש ביום שני האחרון בכנסת.

איך הגדיר זאת ח”כ בליכוד?

“תשמעי, אין לדעת, את יכולה להיכנס למליאה ולשמוע, פתאום, את ביבי, אומר: ‘החלטתי ללכת לבחירות’. יש כל-כך הרבה דם רע בין הסיעות המרכיבות את הקואליציה, שזה נהיה כמעט בלתי אפשרי”.

אולי זאב אלקין יעשה קצת סדר, אמרתי.

שעות אחדות קודם לכן, בפתח ישיבת סיעת הליכוד, תפס אלקין את מקומו ליד ראש הממשלה בנימין נתניהו, ונראה היה מאד שבע-רצון לשוב אל התפקיד, שהיה אולי קשה ותובעני, אבל בהחלט אהוב עליו – תפקיד יו”ר קואליציה. אז נכון שהוא אמר שהוא לא ממש ציפה לחזור, אבל אם תשאלו אותי, ההרגשה היא שהוא ספר את הימים.

אלקין חי את המריבות הפנים סיעתיות של הקואליציה הקודמת, והתמוגג כשמצא עצמו עושה סדר בין יריבים (ליצמן את מוזס וכיוצא באלו). זה ‘תפור עליו’.

האם יצליח, בכישוריו המיוחדים, לנווט את הספינה הקואליציונית הרעועה עד לסוף המושב הנוכחי? נצטרך להמתין ולראות.

 רק במגרש הפוליטי אתה יכול לשנוא בן אדם, לתעב אותו בכל לבך, לרצות שייעלם, אבל לרפד אותו בדברי הלל וחנופה.

ולא רק בש”ס.

לשבת ביום שני בערב, ביציע העיתונאים של המליאה, ולא להאמין למשמע דברי נופת צופים של ראש הממשלה, למי שהולך לעשות לביתו, ומשחרר מנתניהו אנחת רווחה.

קבלו את הדברים (בסוגריים, את מה שלא נאמר, ומן הסתם עבר שבראש):

“לאחר שנחלנו כישלון בבחירות 2006 והצטמקנו לסיעה של 12 ח”כים, הובלנו את האופוזיציה ובהובלת גדעון ניצחנו בלא מעט הצבעות. גדעון הוא פרלמנטר מאוד מוכשר עם יכולת להביא לתוצאות” (בבית, עם בנו דוד, הוא ינחל הרבה יותר הצלחות, אני בטוח. וכי לא הוא זה שהכשיל אותי בקמפיין של הבחירות האחרונות?)

“כשר חינוך היו לך רעיונות חדשים ליצור קשר בין התשומות לתפוקות” (הוא דמות חינוכית, הוא? וכי סתם ככה נטלתי מידיו את משרד החינוך עם הקמת הממשלה האחרונה?)

“אני רוצה לברך את משפחתך ולאחל לך שתהנה בחברת משפחתך ותמשיך להצליח” (אני ממש מקווה שתיהנה, שתוציא מראשך כל מחשבה על חזרה למגרש הפוליטי, מסתדרים יופי בלעדיך, גדעון).

סער, ארדן

גם גדעון סער לא נשאר חייב.

“אני מסיים השבוע 20 שנים של שירות ציבורי מהם 12 בבית הזה. הרגשתי תמיד את מלוא כובד האחריות בתפקידים אותם מילאתי. האידאולוגיה אותה הגשמתי בתפקידי היא האידאולוגיה בשמה נבחרתי. לעולם לא התפתיתי ללכת בדרך אחרת. תמיד הייתי נאמן” (אבל אתה, ביבי, מעולם לא היית נאמן לדרך. הבטחת לא לשחרר מחבלים, שחררת ובשפע, הבטחת לשמור על ירושלים, עצרת את הבנייה. מזגזג שכמוך).

“במערכות גדולות תמיד חשוב לבחון את עצמך, מה שינית. העם מצפה מהכנסת והממשלה לתוצאות. בכל נושא חשובים המעשים ולא הדיבורים. זה נכון גם ליוקר והמחייה וגם על הבנייה בירושלים. אסור לדרוך במקום. במשך כל השנים האלה לא עמדתי במקום ולו לרגע אחד” (אתה, ביבי, חי מלדרוך על המקום. מלשמר את הקיים. מלשרוד. ככה לא תגיע לשום מקום).

“לכם, כאן, בהיכל הדמוקרטיה הישראלית, יש את הסמכות והכוח לעצב את מציאות חיינו. אל תוותרו על הכוח הזה, לא למשפטנים, לא לפקידים, לא לעיתונאים ולא למבקרים. אני מכבד את כולם – אבל אנחנו, אתם – נבחרתם להחליט, למשול. את תתפתו להתפרק מהאחריות ולגלגל אחריות” (תפסיק להאשים את העיתונים המתחרים שלך. מי שלא יודע לרקוד, טוען שהריצפה עקומה).

“איש מאיתנו לא נולד נבחר ציבור. אפשר להיפרד מתפקיד ציבורי כאשר אתה מחליט או שהציבור מחליט להיפרד ממך. לא הבנתי מדוע רבים מעדיפים את האפשרות השניה. אני החלטתי לעשות שינוי ואני עוזב בפועל ובלב שלם, באהבה גדולה לעמי” (הגיע הזמן, ביבי, ללכת הביתה. לשוב לקסריה. די ללקק גלידה ברחוב בלפור, על חשבון כולנו).

 שתי קומות מתחת למליאה, ב’אולם נגב’, ישבו חברי סיעות האופוזיציה מדוכדכים. אתם יודעים, וגר ניסים זאב עם אחמד טיבי.

“החלטנו לפתוח את המושב במפגש”, פתח ה’מארגן’, ח”כ איתן כבל מהעבודה, שאין כמוהו לבדח את החברים והעיתונאים.

את זכות הדיבור העניק כבל לכל סיעה – גם ליצמן וגם גפני – או כפי שהיטיב להסביר: “גם לכאלו שיש בתוכן שתי סיעות”.

ח”כ יעקב מרגי, שכנראה בימים אלו של ‘אחדות וגיבוש בש”ס’ לא חושב אלא על אריה דרעי ואלי ישי – קפץ כנשוך נחש. “אין כאלו”, מיהר לומר, כאשר מן הסתם חשב שהח”כ מהעבודה מכוון אליהם. כך בער הכובע…

דרעי, שקלט מיד את הפואנטה, מיהר לסמן לו, באמצעות תנועות ידיים, זקן ארוך והביט לכיוונו של יעקב ליצמן.

שהרי ברור, שתי סיעות זה רק אצל האשכנזים. איך אמר פעם דרעי? ש”ס לא בנויה למחלוקות.

וגם מרגי עצמו אמר לפני מספר ימים: אין ולא יהיו שתי מפלגות בש”ס.

ברור, תהיה רק אחת, ששאלה קטנה תלווה אותה: מי יעמוד בראש?

 אז מה היה שם חוץ מקריאות עליהום לפני קרב? הכרזת מלחמה, בלי כלי נשק.

“נעשה לקואליציה חיים קשים, בדיוק כמו שהתקציב עושה לאזרחים חיים קשים”, הזהיר בוז’י הרצוג. איזה פחד.

“התפקיד שלנו לעשות לממשלה חיים קשים”, איים אחריו גם אריה דרעי.

ורק גפני היה פרגמטי לחלוטין. “יושבת פה הממשלה הבאה”, ניחם את החברים, וגם הבטיח: “אצלנו לא יהיו פריג’ידרים במכוניות”.

ליצמן, טיבי

5 הכי מעשי היה, כמו תמיד, ח”כ אחמד טיבי.

“רגע, אין מרכיב שלישי ביהדות התורה?” – שאל לתומו, רגע אחרי שליצמן וגפני סיימו לשאת את נאומי ההפחדה.

“הם עובדים על זה”, לחש לו מישהו – ולא ידע אפילו עד כמה הוא צודק.

הם שם, בפלג הירושלמי, עובדים גם עובדים.

6 רק שבוע חלף מאז קריאת ה”חזור הביתה” הנרגשת של אריה דרעי לעברו של אלי ישי. טוב, הוא לא אמר זאת במילים אלה ממש, אבל דבריו הזכירו מאוד את הקריאה המפורסמת של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר לשר אברהם שריר: “אברשה, חזור הביתה”.

הימים ימי התרגיל המסריח. שמעון פרס ניסה להרכיב ממשלה והזדקק נואשות ל’עריק’. הוא מצא את אברשה, שקפץ על ההבטחה לכהן כשר בשני משרדים, ועוד אי אלו תופינים.

בתרגיל המסריח זה הסתיים כמו בסיפור עצוב מאוד. פרס נכשל והתבזה, והמניות הפוליטיות של אברשה לא התרוממו עוד לעולם. הקריירה הפוליטית שלו הסתיימה.

בשעתו נחשף מכתב שכתב אברשה לשמיר, אותו חשף העיתונאי חיים שיבי. במכתב משפטים קשים: “עברנו, משפחתי ואנוכי, שלוש שנים של יסורי גיהנום… אתה הבטחת לי ‘אסייע בידך להיבחר לכנסת הבאה’… אמרת לי שלא היה שר נאמן ממני לך ולליכוד… בגלל יריבות אישית, עלי לסיים את פעולתי?…קראת לי ‘אברשה חזור הביתה’ לעיני כל העולם. לקריאתך נעניתי. איך תרגיש שאחרי הקריאה הנרגשת והיענותי, התוצאה תהיה שלא אבחר מחדש? האם לא יאמרו שרומיתי והולכתי שולל?”

אברשה מחכה עד היום, מן הסתם, לתשובה.

האם זה גם מה שיעלה בגורלו של אלי ישי, אם וכאשר ירים את הכפפה?!

7 וכך נשמעה הקריאה של דרעי:

“מכל אלו שנמצאים פה עם אלי יש לי הקשר הוותיק ביותר… הוא היה איש השטח הטוב ביותר שהיה לנו… במשך 13 שנה, היום אני יודע מה זה, להחזיק תנועה, זה לא פשוט… לי באופן אישי יש הערכה גדולה מאד לתקופה הזו” (ובלבב פנימה: תאמינו לי, כלום הוא לא עשה כשהיה יו”ר, חוץ מלשמר, ובעיקר להרוס, את מה שאני בניתי במו-ידי. הוא השאיר לי שטח מרוסק. מוסדות מפורקים. הפסדים וגירעונות. ובכל הימים האלו דאג לסלק את החשודים בנאמנות כלפיי מכל משרה, מכל עמדה, מכל תפקיד. וכי הוא הזכיר אותי בכל אותן 13 שנים? הכניס תמונה שלי ב’יום ליום’ פעם אחת?).

אנשים בעיר אלעד יודעים לספר איך אחרי שאנשי הטלמרקטינג של ש”ס דיווחו שרבים מ’אנשי’ אלי ישי עומדים להצביע למועמד האשכנזי שרוליק פרוש, הרימו בש”ס כנס. אחד המשפטים הפומפוזיים שזרק אז אריה דרעי אל חלל האולם היה: “אלי ישי ידידי”.

אחר-כך הועברה ההנחיה המתאימה למטלפנים, והם החלו לספר לתושבים שמעבר לקו, שאין סכסוך. “לא שמעתם איך אריה החמיא אתמול לאלי?” אמרו.

כעת, בלחץ הסקרים, שוב נשלף מהבוידעם הרעיון של “נחבק את אלי”.

אלי ישי

האם רגע אחרי היוודע תוצאות הבחירות ימשיך דרעי להיות מחויב לקריאות ה’חזור הביתה’ שלו? ספק רב. זה ברור לאנשיו של אלי במפלגה. לכן הם נערכים לדרוש ביטחונות, לוקחים בחשבון שדרעי שועל פוליטי לא קטן. אבל אין ספק שקריאת האחדות שהשמיע גרמה להם לבצע ‘עצור’ כלשהו בלהט המירוץ.

הם מחשבים מסלול מחדש.

8 למען האמת, הייתה זו שבת מוצלחת.

נכון שהעיתונאים אוהבים לקטר, למצוא את הפינות המחודדות. למה לא דאגו להכשר בד”צ ‘בית יוסף’, למה חגגו בזבוזים, למה הניחו בפתח המלון עיטורי פירות – לא ‘בל תשחית’? אבל בנקודת האמת של הדברים, מדובר באירוע חשוב מאין כמוהו. כל שקל שבוזבז עליו לא היה מיותר.

רבים מהנציגים בשטח, חברי המועצות המקומיות,  הם כוחות חדשים, שלא הכירו זה את זה. “יצא לי לפגוש שם נציגים, שהכרתי רק את קולם, משיחות הטלפון”, אמר אחד הח”כים.

לדבריו, “זו הייתה שבת נפלאה שתרמה המון לאיחוד השורות ולקשר עם הנציגים בשטח”.

הוא סיפר שהשיחות באולם היו מאד פתוחות, דיברו על הכול, כולל על הצורך באחדות. אנשים היו משוחררים. ולא רק בשבת, אז אין הקלטות. גם בימים חמישי ושישי. “אנשים דיברו בלי חשש”.

ככה זה כשהתקשורת לא בשטח.

009

 ואז באה הפגישה החשאית (והמתוקשרת), בה השיב אלי ישי לקריאת הפיוס של יו”ר התנועה.

הכול דיבורים, כמובן. תזכרו את הסיפור של אברשה. כי במחנה של אלי ישי לא שוכחים.

אז ישבו השניים, נרגשים כמו זוג בפגישה ראשונה (שניה, בעצם. הקודמת הייתה בדיוק לפני שנה). לא הצליחו לגעת בכיבוד (רוגעלך וסופגניות). רק לגמו מכוס התה החם, שלא הצליח לחמם את האווירה.

כדי להפשיר את הקרח, הם אפילו נאלצו לדבר על יצחק רבין וקשריו הענפים עם הרב עובדיה זצ”ל. תקופה שאריה מאוד אוהב להיזכר בה, היא עושה לו טוב. כן, וגם על האחדות קצת.

מה שלא נאמר, ונותר בלבבות, היה הדו-שיח הבא:

אריה, הרי שנינו יודעים שאתה פה מתוך אסטרטגיה, לא באמת כי אתה מאמין בי.

עזוב אותך אלי, נפתח דף חדש.

נו, ומה עשית למשה וליהודית, כשזרקת אותם מעל פניך, למרות שהם החזירו אותך לתנועה?

הם עושים כסף ב’בית יוסף’, מה הבעיה שלהם… אבל בוא נדבר קצת על רבין.

אין לי אמון בך, את האמת.

גם לי אין אמון בך, את האמת.

עכשיו ינסו השדכנים לעבוד על פגישה שלישית. על חתונה איש עדיין לא מדבר.

דרעי

 010ברוח יום הזיכרון השנתי להירצחו של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ז”ל, הייתי מקדישה לש”ס, על פלגיה השונים, את מילות השיר (לפחות חלקם):

“תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר, איש אותנו לא ישיב, מבור תחתית אפל, כאן לא יועילו, לא שמחת הניצחון ולא שירי הלל.

לכן, רק שירו שיר לשלום… מוטב תשירו שיר לשלום בצעקה גדולה. תנו לשמש לחדור מבעד לפרחים. אל תביטו לאחור, הניחו להולכים. שאו עיניים בתקווה, לא דרך כוונות, שירו שיר לאהבה ולא למלחמות. אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום! כי לא חלום הוא…

ובכל הכיכרות, הריעו לשלום!

לכן, רק שירו שיר לשלום…”