‘אתה יודע מה אנו מסוגלים לעשות’, אמר האיש מעבר לקו באיום • 40 שנות עיתונות חרדית I חלק ב

הסופר והעורך דוד רוטנברג, האיש ש'המציא' את האינטרנט החרדי, מגולל בסדרה מיוחדת את תולדות התקשורת החרדית ב-40 השנים האחרונות - מזווית ראייה אישית • 'משפחה' נוסק, 'פנים חדשות' מקדש מלחמות, שיעור בגאוגרפיה ואיומים, הסירוב להצעה של 'מעריב' - ואתר חרדי ראשון
דוד רוטנברג
י"ז ניסן התשע"ט / 22.04.2019 13:00

אני חושב שניתן לסמן את שנת תשמ”ט כשנה שבה החלה להתעצב העיתונות החרדית כפי שאנו מכירים אותה, במקביל לפוליטיקה החרדית, שהתעצבה אז בשלוש סיעות שונות.

כשנה קודם החל לצאת לאור, תחילה כירחון, ומאוחר יותר כשבועון ‘השבוע של משפחה’. העורך הראשון היה אשר צוקרמן, שעד אז הגיש ראיונות נוקבים, שטרם פורסמו כמותם עד אז – ב’יום השישי’.

כעבור זמן, בשל סכסוך בין המייסדים, התפצל העיתון לשני שבועונים מתחרים, כאשר אחד נותר עם השם ‘משפחה’ והשני נקרא ‘השבוע’, שלימים –  לאחר מאבק שניהלה נגדו חסידות גור – שונה שמו ל’שעה טובה’.

סגנון העיתונים הללו היה חדש בציבור החרדי. הם הופיעו בפורמט מגזיני, על דפי כרומו, עם תמונות צבעוניות, כולל מדורי תצלומים מיוחדים מחצרות האדמו”רים. כמו ‘יום השישי’, הם היו עצמאיים, והסגנון והתכנים נחשבו ‘פתוחים’.

גם בניו יורק החל לצאת לאור עיתון חרדי, עצמאי, נועז ובוטה יותר מכולם. היה זה שוב חיים שאולזון שעמד מאחורי העיתון. מאז בואו לניו יורק בתחילת שנות ה-80, ביקש להמשיך את אשר נקטע בישראל. תחילה הוציא-לאור את ‘התיבה’, אולם עיתון זה לא צלח. שנים מעטות חלפו והוא החל להוציא-לאור, לבדו וללא כל מערכת לצידו, את ‘פנים חדשות’.

‘פנים חדשות’, שהודפס בשחור-לבן וללא כל עיצוב, הקדים בתכניו בחצי יובל את קבוצות הוואטס-אפ החרדיות בימינו. באמצעות עיתונו, שהופיע בעברית וביידיש, ניהל שאולזון ממרתף ביתו שבשכונת בורו פארק, שם ביקרתי לא מעט, מערכות נגד ‘דגל התורה’ וחסידות סאטמר. פעמים רבות, בעקבות כתבות שפרסם, הופצו נגדו פשקווילים, ובמקרה אחד לפחות אף הופעלה נגדו אלימות קשה.

אבל ‘יום השישי’, שסימן ההיכר שלו היו הקריקטורות שפורסמו בשער, עדיין שלט בכיפה. יותר ויותר בעלי כישרונות החלו לכתוב בעיתון.

באותה שנה, שנת תשמ”ט, אם אני זוכר נכון, נוצר גם הקשר שלי עם העיתון. התחלתי לשגר כתבות וידיעות מחו”ל.

גם כאשר שבתי ארצה, חמש שנים אחר כך, המשכתי לכתוב בו מעט.

אבל אז כבר החלה להסתמן השקיעה. באמצע שנות ה-90 החל עיתון ‘משפחה’ לנסוק, על חשבונו.

במקביל הוקמו מספר חינמונים, כאשר בתחילת שנות ה-90 נוסדה רשת המקומונים ‘קו עיתונות דתית’. גם רדיו ‘קול חי’, הרדיו החרדי הראשון, החל לשדר בשנת תשנ”ו.

“לא הייתה בעיה עם הקוראים. גם אצלי היה מדור תמונות מחצרות אדמו”רים, כמו במשפחה. הבעיה הייתה של חלוקת עוגת הפרסום בין הרבה יותר כלי תקשורת שצצו מכל עבר, שהמשקיעים שלנו לא השכילו לעקוף אותה”, הסביר נחשוני בשיחה שקיימתי עמו את השקיעה. “מסתבר שיש גם מינוס בעיתון שאינו תלוי בגוף פוליטי ובמפלגה שדואגת לקיומו בכל מקרה”.

בקיץ של שנת תשמ”ז, תוך המשך לימודי בישיבה, השתלבתי בעיתון ישראלי-מקומי שקהל היעד שלו היו מאות אלפי הישראלים שירדו מהארץ המובטחת.

כמו כל צעיר חצוף, במיוחד כזה שלמד בישיבה, הייתי בטוח שאני יודע הכל.

אבל אז קיבלתי שיעור בלתי-נשכח.

“ארגמןןןןן”, ניסרה הזעקה של העורך אלי תבור את חלל המערכת. מיהרתי להתייצב בפניו. הוא אחז בידו ידיעה שהגשתי, בה כתבתי באגביות כי הונולולו, עיר הבירה של מדינת הוואי, היא מקום נידח.

אלי תבור, מגדולי העיתונאים והעורכים שפעלו בישראל, ערך את העיתון במקביל לעבודתו כשליח ‘ידיעות אחרונות’.

“מקום נידח?” הוא האדים. “איפה למדת את זה, בישיבה? יש שם בשדה התעופה פי עשרה מסלולים מנתב”ג…”

שבתי אל שולחני חפוי ראש. באותו רגע הבטחתי לעצמי שמבוכה כזו לא תתרחש שוב. מאז, התחלתי לקרוא ספרי גאוגרפיה והיסטוריה, ולפני כל כתבה שכתבתי, העמקתי ולמדתי על התחום, ככל שיכולתי.

כתבה אחת שכתבתי בעיתון גרמה לי לגלות תכונה ששירתה אותי שנים מאוחר יותר. רדיפת צדק בכל מחיר, ללא מורא.

פ’ הייתה צעירה נוצרייה, בת לאב שעבד במערכת הביטחון הבלגית. בעקבות קשריו עם מערכת הביטחון בישראל, הגיעה גם בתו לביקור בארץ הקודש. במהלך סיור בכותל המערבי, הכירה צעיר תימני והשניים הפכו, בהמשך, לזוג. לאחר שנולדו להם שלושה ילדים, בן ושתי בנות, עלו יחסיהם על שרטון.

יום אחד נעלמו האב והילדים. חוקרים פרטיים ששכרה האם גילו כי הילדים הוברחו, בדרך פתלתלה, דרך כמה מדינות באירופה – לניו יורק. שם, בשכונת וילאמסבורג, הציג עצמו האב כחוזר בתשובה שאשתו מבקשת לגדל את ילדיהם כנוצרים. הילדים החטופים נמסרו לידי משפחה חרדית, והאב נטמע בתוככי קהילת סאטמר.

אבל האם לא הרפתה. זה אמנם לקח זמן, אך ה-FBI החל חוקר את הפרשה, ולבסוף הצליח ללכוד את האב, שנשפט ונכלא. כאשר עיתון פרסם כתבה על הפרשה, יצרתי קשר עם האם. תחילה, מול העיתונאי החרדי, היא הייתה חשדנית. חששה ממלכודת. אבל אט-אט רכשתי את אמונה והיא שיתפה אותי בכל פרטי הפרשה.

הכתבה שפרסמתי, כמו גם ידיעות שהמשיכו לעקוב אחר כל התפתחות, הייתה לצנינים בעיני מי שכנראה עמדו מאחורי חטיפת הילדים.

שיחת הטלפון הראשונה הייתה עניינית. “למה אתה כותב על הפרשה?” שאל האיש מעבר לקו. “אתה רוצה שהילדים יגדלו כנוצרים?”

הם נוצרים, אמרתי.

הוא לא השתכנע.

בהמשך השיחות הפכו למאיימות. “אנחנו יודעים איפה אתה גר, יודעים איפה המשרד… אתה יודע מה אנו מסוגלים לעשות”.

בהחלט ידעתי.

כמה שנים קודם לכן, בתמוז תשמ”ג, בשעה 6 בבוקר צעד הרב מנדל וועכטער, ראש ישיבה למצטיינים בסאטמר, לבית הכנסת להתפלל שחרית. הרב וועכטער, שהתקרב לחב”ד והוזהר לחדול, נחטף לתוך וואן מסחרי, הוכה עד זוב דם, זקנו ופאותיו נגזזו, הוא הופשט מבגדיו והושלך אל הכביש באזור התעשייה הדרומי בברוקלין, כשהוא ללא הכרה. הוא ניצל באמצעות עובר אורח אפרו-אמריקני שעבר במקום והזעיק את כוחות ההצלה.

מקרה דומה אירע כמה שבועות קודם לכן למשפיע החסידי הרב פנחס קארף, כאשר היה בדרכו למסור שיעור בוויליאמסבורג. הוא הוכה בידי כמה מחסידי סאטמר שהתנגדו לקיום השיעור וזקנו נגזז.

אבל לא נרתעתי.

המשכתי לסקר את הפרשה עד שהילדים אותרו בפשיטה של סוכני ה-FBI על בית משפחה חרדית במונסי. הם נמסרו לידי האם, ובהמשך נסעו יחד עמה לבלגיה.

במחצית השנייה של שנות ה-90, עם שובי ארצה, לא הצלחתי להשתלב, מלבד כתיבה פה-ושם ב’יום השישי’, בעיתונות החרדית.

בעיתון ‘מעריב’, שהיה אז בשיא ימי עופר נמרודי, דווקא ביקשו לצרף אותי אל שורות הכותבים. העורכים הכירו את ‘בחדרי חרדים’, אז טור פופולרי בשם זה שפרסמתי במקומון של ‘מעריב’ בניו יורק, וביקשו שאסקר את הציבור החרדי.

אבל הספיקה לי ישיבה אחת מול מי שהיה אמור להיות העורך שלי, כדי לסרב.

ישבנו ב’בית מעריב’, ברחוב קרליבך. הייתה שיחה נעימה. אבל כאשר הגשתי לו את רשימת הנושאים שהכנתי, נפלה בי ההכרה כי הוא מבקש לספח אותי אל מחלקת הביוב של העיתון. בכתבות שהוא חשק היה כדי להציג את הציבור החרדי באור שלילי. זו הייתה הסחורה שהכתבים לענייני חרדים התבקשו אז לספק.

יצאתי את הבניין ולא שבתי.

גם מניסיון של הקמת שבועון  חרדי חדש נסוגתי, למרות שהיו משקיעים שהסכימו להיכנס יחד עמי להרפתקה. פגישה אחת עם ירון בסקינד, מי שניהל קודם לכן את ‘יום השישי’ מטעם עיתון ‘הארץ’, הספיקה לי כדי לרדת מהרעיון.

פניתי לכתיבה ועריכה של ספרים. כתבתי ספרי ילדים וקומיקס, לצד ספרי מחקר וביוגרפיות. בהמשך גם עבדתי במחלקת הדוברות של צעירי חב”ד, מול כלי התקשורת.

הכתיבה העיתונאית הפכה לפרק שהיה ונסגר.

או כך לפחות חשבתי.

בחודש ניסן של שנת 2000, לפני 19 שנים בדיוק, פנה אלי פיני גרליק, איש היי-טק, בהצעה.

אני רוצה להקים אתר אינטרנט לנשות חב”ד, אמר.

מדוע דווקא לנשים ולא אתר חדשות שיש בו גם מדור לנשים, שאלתי.

תוכל לעשות זאת, הוא הקשה.

השבתי בחיוב.

קצת יותר מחודש אחר-כך הושק אתר ‘חב”ד און ליין’ – האתר החרדי הראשון בעברית. מכיוון שאז עדיין היה על הגולש לכתוב את כתובת האתר באנגלית, חשבתי שיש להקל – במיוחד על מי שאינם יודעים את אותיות ה-ABC – ויצרתי את הכתובת בראשי תיבות: COL.

מעטים היו אתרי האינטרנט באותם ימים. אפילו אתר ynet הושק שבועיים אחרינו.

היה זה עולם חדש וכמעט בלתי מוכר. הגולשים אמנם היו מעטים, אבל פרסמנו ידיעות חדשותיות, שגרמו ליותר ויותר אנשים לגלות עניין ולהתחבר. כשלושה חודשים אחרי ההשקה אמר לי יום אחד פיני בהתלהבות: “יש לנו כבר 800 יוניקים” (- גולשים ייחודיים).

אבל אז הגיע הרגע בו הבנתי את גודל המהפכה.

הראשון לציון, הגאון רבי אליהו בקשי דורון, הגיע לביקור במרכז חב”ד העולמי-770 בברוקלין, וחברי אגודת חסידי חב”ד ערכו לכבודו ישיבה מיוחדת. ביקשתי מחבר שיצלם עבורי את הישיבה. הוא עשה זאת ושיגר אלי מיד את התמונות.

עוד בטרם הסתיימה הישיבה, כבר פורסמה ידיעה על הביקור, עם התמונות. כאשר יצאו הראשל”צ ופמלייתו מחדר האסיפות, הציג הצלם בפני כמה מהעסקנים את הידיעה על מסך המחשב.

מי שנולד אל תוך עולם האינטרנט, לא יבין זאת, אבל כמי שנאלץ רק כעשור קודם לכן לטרוח כל שבוע מחדש, במשך שעות, על משלוח תמונות למערכות, הרגע הזה בו תמונות בצבע מלא, ללא צורך בהפרדת צבעים, הגיעו במהירות האור, ופורסמו מיד –  היה רגע מכונן.

חודשיים אחר כך, בפגישה עם רב המתגורר באחת ממדינות אירופה, הוא חיבק אותי ואמר: ‘אתה לא תאמין, בזכותך אני יודע כעת טוב יותר מאבא שלי שגר בבני ברק, מה קורה בארץ…’

הבנתי, במלא החדות, לאן העולם צועד.

אבל, תשעה חודשים אחרי שהאתר הושק אזל תקציב ההשקעה. העברתי את המושכות – ושבתי להתמקד בספרים ובעבודת הדוברות.

לאתר נמצא כעבור זמן רוכש, שאף יצר גרסה אנגלית. בשנה הבאה יחגוג COL, במזל-טוב, 20 שנה.

אלא שהפרידה מהאתר לא הועילה לי.

כ-20 שנה לאחר שכתבתי את הכתבה הראשונה, הווירוס העיתונאי היכה בי שוב.

והפעם לא הרפה.

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות